החלטה בתיק בש"א 19251/03

בפני בקשה להורות על תיקון כתב ההגנה שהוגש על ידי המבקשת ביום 4.7.2002, זאת בהתאם לקבוע בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות").

רקע עובדתי

החל מאמצע שנות התשעים נבנתה העיר מודיעין על ידי חברות בניה רבות, אשר זכו במכרזים לבניית פרויקטים של דיור בעיר. במהלך הבנייה, נגבו מחברות הבנייה סכומי כסף רבים על ידי עיריית מודיעין, שהייתה בזמנו מועצה מקומית, בגין אגרת חיבור למפעל המים, בהתאם להגדרה בחוק עזר מודיעין (אספקת מים), תשנ"ו - 1995.

ביום 20.5.2002  הגישו המשיבים תביעה כספית כנגד המבקשת, בטענה כי גביית הכספים הייתה שלא כדין. המבקשת הגישה כתב הגנה, בו הכחישה את טענות המשיבים. סכום התביעה תוקן ביום 17.6.2002.

במקביל להגשת התביעה הגישה המשיבה 1 יחד עם חברות קבלניות נוספות (להלן:"המשיבות"), ביום 29.4.2002, תביעה כספית נוספת כנגד המבקשת להחזר תשלום אגרת חיבור למפעל המים. תביעה זו מבוססת על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בע"א 3888/01 ביום 26.11.2001, בו נקבע כי בהתאם להוראת סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים) - 1936, המבקשת אינה מוסמכת לגבות אגרת חיבור למפעל מים, מקום בו לא הניחה את צינורות המים בעצמה. על פסק דין זה הוגשה עתירה לקיום דיון נוסף (דנ"א 9777/01).

הסוגיה שעמדה לדיון במסגרת ההליך היתה שאלת סמכותה של רשות מקומית, להטיל ולגבות תשלומי חובה, שמטרתם לכסות את העלויות בהן היא נושאת לשם מתן שירותי אספקת מים בתחומה, בעיקר לאור חוק העזר העירוני בעניין אספקת המים. ביום 4.8.2003 ניתן פסק הדין במסגרת הדיון הנוסף בו נדחתה העתירה לקיום דיון נוסף, מן הטעם שבית המשפט סבור היה כי ההחלטה שהורתה על קיום ההליך, ניתנה על נושא שבעלי הדין אינם חלוקים בו, והותירה את פסק הדין במסגרת הערעור האזרחי על כנו.

מכאן, הבקשה לתיקון כתב ההגנה בהסתמך על ההליכים שהתנהלו בבית המשפט העליון.

ההליך המשפטי המקביל שהתנהל

לאחר שהמבקשת סירבה להיענות לדרישת המשיבות לביטול האגרה "הבלתי חוקית", הוגשה לבית משפט זה המרצת פתיחה (הפ 1548/97), בה נתבקש סעד הצהרתי שיצהיר כי לא חלה על המשיבות החובה לשלם למבקשת כספים בגין אגרות חיבור מים וכי למבקשת אין זכות על פי דין לגבות סכומים אלה. התובענה הועברה למסלול של תובענה רגילה, וביום 26.4.99  ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת ה. גרסטל, לפיו למרות שהמבקשת לא ביצעה את העבודות חיבור בפועל, היא רשאית לגבות אגרת חיבור מים, על סמך הוצאות מנהלתיות שהיו לה ואשר קשורות לרשת המים.

על פסק דינה של כב' השופטת גרסטל הוגש ערעור לבית המשפט העליון. ביום 26.11.01 ניתן פסק הדין בערעור אשר הפך פה אחד את החלטת כב' השופטת גרסטל, וקבע כי המבקשת אינה רשאית לגבות אגרות חיבור, מקום שלא היא ביצעה בפועל את העבודות, ועל כן המערערות פטורות מתשלום אגרת חיבור. עוד נקבע כי מאחר והמבקשת לא פירטה בגין אלו עבודות נדרש תשלום האגרה, די בכך כדי להביא לביטול חיובי המערערות.

ביום 11.12.02 הגישה המבקשת עתירה לקיום דיון נוסף, ופירטה כטעם לקיום הדיון הנוסף כי באם יותר פסק הדין על כנו, היא תאלץ להשיב סכומי כסף ניכרים בגין אגרת חיבור שנגבתה. מאחר והמבקשת לא השיבה למשיבות את הסכומים שגבתה שלא כדין, פנו המשיבות לבית המשפט בתביעה כספית להשבת הסכומים ששולמו להם, היא התובענה נשוא תיק זה.

טענות המבקשת

טוענת המבקשת כי הבקשה לתיקון כתב ההגנה נובעת מכך שהרכב השופטים המורחב שישב במסגרת הדיון הנוסף, לא נדרש לסוגיה גופא, ולא נקבעה הלכה מנחה ומחייבת בעניין הנדון. כפועל יוצא מהחלטתו של בית המשפט, הוא לא דן בית המשפט בטענות הצדדים, ולא הכריע בשאלות שבמחלוקת, ומכאן שהמבקשת נאלצת לבקש מבית המשפט שיתן לה לתקן את כתב ההגנה על מנת שתוכל לכלול בו את כל הטענות הרלבנטיות לטעמה, על מנת שלא תקופח הגנתה. עוד נטען כי לסוגיה שעל הפרק חשיבות רבה, החורגת מתחום הסכסוך שבין הצדדים במקרה זה, ולהכרעה בעניין תהא השלכה על כל הרשויות המקומיות ויכולתן להעניק שירותים לרווחת התושבים.

טענה נוספת הינה כי לאחרונה ניתנו שני פסקי דין בעניין היקף חובת ההשבה של רשות מקומית לגבי התשלומים שגבתה שלא כדין והתנאים לביצוע ההשבה, והשני לעניין חובת מי שנשא בתשלום לרשות  להוכיח כי לא "גילגל" את התשלום על כתפי צד ג'.

המבקשת מבקשת להוסיף לכתב הגנתה את הטענות הבאות:

א.         השלכות פסק הדין במסגרת ההליך הנוסף.

טוענת המבקשת כי במסגרת טיעוניה בבית המשפט העליון, נטען כי לרשות סמכות  לגבות תשלומים בגין אגרת חיבור למפעל מים, זאת מתוך פרשנות של דברי חקיקה שונים המסדירים את נושא אספקת המים ברשויות המקומיות. מכאן שסעיף 5 לכתב ההגנה מתייתר לאור דברי ביתה משפט העליון ויש למוחקו. עוד טוענת המבקשת כי הוראת סעיף 20 לפקודת אספקת מים אינה הוראת החוק היחידה המסדירה את הסוגיה, אלא אחת מיני רבות, שביניהן הוראות חדשות ומעודכנות יותר , ועל כן יש מקום שבית המשפט ידרש לסוגיה זו ויכריע בה.

ב.         התנאים להשבת תשלומי חובה שנגבו שלא כדין.

המבקשת טוענת כי בפסק דין תקדימי שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א 2359/00, שירותי בריאות כללית נ' עירית ירושלים), נדרש בית המשפט לסוגיה דומה לסוגיה בעניננו, ועל כן יש להתיר לה לטעון טיעונים שעולים בעקבות פסיקת בית המשפט, לאור טענת עשיית עושר העולה מתביעת המשיבים, המבקשים שלא לשאת בתשלום בגין שירות שסופק להם על ידי המבקשת.

ג.                    נטל ההוכחה המוטל על המשיבות.

בעקבות פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון (ע"א 6080/97 קמור רכב בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ) סבורה המבקשת כי כתנאי להשבת כספים כלשהם, על המשיבות מוטל נטל השכנוע להוכיח, כי לא  גבו כספים אלו מרוכשי הדירות שנבנו על ידם, וכי מדובר בעקרון בסיסי ויסודי בדיני עשיית עושר ועל כן יש להתיר לה לטעון טענה זו לגופה.

טענות המשיבות

המשיבות מתנגדות לבקשת התיקון וטוענות כי מדובר בניסיון סרק לפתוח מחדש לדיון נושא שהוכרע על ידי בית המשפט העליון, ולאחר שהמבקשת עצמה הצהירה במסגרת כתב ההגנה המקורי, כי הכרעת בית המשפט העליון בדיון הנוסף תהווה סוף פסוק, שכן היא תפעל לקיום הוראותיו. טוענות המשיבות כי הגם שניתן פסק דין שאמור לסתום את הגולל על טענות המבקשת, המבקשת מסרבת לקבל את הדין ומנסה לכפור בחובתה להשיב את הכספים שנגבו שלא כדין.